אני מחזיק בדגל ורוד ברחוב הפלמ"ח בירושלים, דגל שנמצא אצלי מאז אחת הצעדות מגשר המיתרים לבלפור. אנחנו כבר עשרות רבות בפינה של כובשי קטמון, כשניגש אליי חבר להפגנה ושואל אותי, "מה הדגל הורוד מסמל". אני מחייך ושואל – "מה לדעתך?". ידידי החדש משיב בקוצר רוח, "נו באמת, מה זה?" אני עונה "זה כמו דגל שחור, רק רואים אותו בחושך". ואמנם, גלי המחאה ששוטפים את ישראל מאז חודש יולי נושאים אופי מקומי והקשר פוליטי מסויים, אבל יש להם גם מקבילות בחו"ל שהתגבשו בעשור האחרון וביתר שאת ב-2020 (Black Lives Matter, למשל). מחאות בלפור על הגלגולים שלהן, עשויות ללמד אותנו על מחאה בעידן של חיים עם קורונה, ומלמדות על שבריריות העידן הנוכחי והפוליטיקה שהוא מציע.

הרעיון של ההמון מזוהה עם המודרנה. תנועתו האחידה קדימה זכתה לאינספור תיאורים אמנותיים, ספרותיים והגותיים, בין השאר אצל ולטר בנימין. בבלפור לעומת זאת התעצבה מחאה של רבבות שגולשת לכל הכיוונים עם תאים אקוסטיים שונים, זעקות, קטורת, שלטים עם מסרים מגוונים, חלקם אניגמטיים, פרפורמנס מאולתר ומתוכנן. אם צריך לאפיין מחאה כזו, כפי שהיא מתממשת בעיקר על ידי צעירות המחאה הרי שזו פוליטיקה של מעשה (פרקסיס) ולא פוליטיקה מוכוונת רעיון ומלים מופשטות. זו פוליטיקה שלא הכרתי קודם (את דלז וגואטרי תמיד קראתי כמו שירה מעוררת השראה), ואני לומד אותה כבר כמה חודשים ברחוב: פוליטיקה של להיות, ברגליים, בידיים, ברעש, בזעם, תוך הנכחת הגוף המוחה. שלט כמו "מיטב המוחות מוחות" מבהיר זאת היטב – מיטב המוחות לא עסוקות בלחשוב. בו בזמן "מיטב הפרשנים" נטו להדביק למוחות רעיונות מודרניסטיים תלושים מהווייתן – תיוגים מעידן המאבקים שנותרו בין החורבות שהמודרנה הותירה מאחוריה. הפוליטיקה של הפרשנים היא פוליטיקה של קידמה, ושל אנשים צועקים "קדימה" כאילו בידיהם הדבר, ואילו הפוליטיקה של המוחות, שצועקות "בואי" היא פוליטיקה שלא מניחה קידמה או כיווניות, אלא מתבססת על אופק מעורפל של כיליון ואובדן שליטה אנושית על עתיד (כדור) הארץ, לצד תקווה שתגיע ותתממש בזמן שלה. 

כבר שבעים שנים מיטב המוחות ביקשו לנסח את המודרנה ואת מה שאחריה באופן ביקורתי. הדברים הגיעו לשיא עם העידן הניאו-ליברלי של העשורים האחרונים, שהובל על רקע מהפיכה טכנולוגית, וריקון מתוכן של מסגרות הפוליטיקה, החברה, התקשורת והתרבות של המאה ה-19. בין ענני אי-הודאות הפציעה הקורונה. התגובה לוירוס – סימפטומטית לעידן ההפרטה – שלחה א-נשים לבתים לבד לגורלם. “There is no such thing as society” הצהירה מרגרט תאצ'ר, והנה ממש כך הפכנו לפרטים מבודדים בבית. מנותקים. למעמד הפועלים החדש קוראים כעת "עובדים חיוניים". על רקע זה, צורת המחאה הנוכחית פועלת במהופך, מתבססת על חבירה (association), על דיאלוג עם שכנים, על כינון חברה שאינה רעיון מופשט, אלא משהו שעושים כל העת (Latour 2005). השלט "מנותקים נמאסתם" הוא לכן לא רק תיאור מצב, אלא קריאה לפעולה!

החיפוש אחר משמעותם של מסמנים, והדבקת תיוגים הפך בעידן של חיים עם קורונה למיושן, כלומר מודרני. על רקע הערפל השחור של המשבר הכלכלי-חברתי-אקלימי הגלובאלי והפירוק המולקולרי הקיצוני – במיוחד בהקשרו המקומי הדורסני והגרוטסקי – מבליח היגיון מחאתי אחר. מחאה שלא מבטיחה אלא מממשת. כזו שבמקום אופק אוטופי, ממלאת את האופק בדגלים ורודים, כדי שנצליח לחבור האחד אל השנייה אפילו בחושך.